כמי שבחר להיות אמן חושים, אני נשאל רבות האם הדברים שאני מציג בהופעות שלי הן תולדה של כישרון מלידה או שהכל נרכש. באופן נרחב יותר, זו אחת הסוגיות המעניינות בעיני – האם בכלל יש כזה דבר כישרון. מי שמנסה לענות על השאלה הזו בספרו 'מצוינים' הוא העיתונאי מלקולם גלדוול.
המחקר של הפסיכולוג אנדרס אריקסון
אחד המחקרים שמלקולם מציין בספרו הוא המחקר שערך הפסיכולוג אנדרס אריקסון באקדמיה למוזיקה של ברלין, בשנות ה-90' של המאה הקודמת. אנדרס חילק את הכנרים של בית הספר לשלוש קבוצות. בקבוצה הראשונה היו הכוכבים, התלמידים בעלי הפוטנציאל להפוך לסולנים ברמה בינלאומית. בקבוצה השנייה היו תלמידים שנחשבו לטובים, ובקבוצה השלישית היו תלמידים שהוגדרו כחסרי סיכוי להפוך לכנרים מקצועיים ושככל הנראה יועדו להיות מורים למוזיקה במערכת החינוך הציבורית. אירוני משהו. אנדרס החוקר שאל את כל הכנרים בכל הקבוצות את אותה השאלה – 'כמה שעות התאמנת במהלך כל הקריירה שלך, מהפעם הראשונה שבה אחזת בכינור?'. וזה מה שהוא גילה…
כל התלמידים, בכל שלושת הקבוצות, החלו לנגן פחות או יותר בגיל 5 ובשנים הראשונות כולם התאמנו במשך שעתיים או שלוש בשבוע. ההבדלים המהותיים בין הקבוצות החלו להתגלות בערך בגיל 8. הקבוצה הראשונה, הכנרים המצטיינים, התאמנו 6 שעות שבועיות בגיל 9, 8 שעות שבועיות בגיל 12, 16 שעות שבועיות בגיל 14 וכו' עד שבגיל 20 הם התאמנו מעל 30 שעות שבועיות. בחישוב פשוט, עד גיל 20, כל אחד מהם צבר למעלה מ-10,000 שעות תרגול. הקבוצה השנייה, הכנרים הטובים, התאמנו בסה"כ כ-8,000 שעות, והקבוצה השלישית, מורי המוזיקה לעתיד, התאמנו בסה"כ כ-4,000 שעות. כאשר השווה אנדרס אריקסון פסנתרנים חובבנים ופסנתרנים מקצועיים, הוא מצא דפוס זהה.
המסקנה של אנדרס ועמיתיו למחקר הייתה שמה שמבדיל בין מבצעים טובים למבצעים מצוינים היא העבודה הקשה שהמבצעים המצוינים השקיעו. או כפי שמלקולם מנסח זאת בספרו – 'האנשים שהגיעו לפסגה בתחומם, לא עבדו קשה יותר או קשה הרבה יותר. הם עבדו קשה הרבה הרבה יותר'. אבל המסקנה החשובה יותר היא שהצטיינות במשימה מורכבת דורשת רמה מינימלית של שעות תרגול ולא של "כישרון מלידה". מספר הקסם לדעת החוקרים הוא 10,000.
מלקולם מציין בספרו כי במחקרים שבוצעו על מלחינים, שחקני כדורסל, סופרים, מחליקים על קרח, פסנתרנים, שחקני שחמט ואפילו פושעים, המספר 10,000 שב ועולה. הנוירולוג דניאל לוויטין המצוטט בספר מוסיף על דבריו של מלקולם – 'איש עוד לא מצא מקרה שבו מומחיות אמיתית ברמה עולמית הושגה בפחות זמן. נראה כי נדרש למוח הזמן הזה כדי לעבד את כל שנחוץ לו לשם השגת שליטת אמת'.
כשקראתי את ספרו של מלקולם, נזכרתי שכבר נתקלתי במספר 10,000. זה היה בספרו של ד"ר מאקסוול מאלץ – 'פסיכו-קיברנטיקה' (שאגב פורסם 50 שנה לפני ספרו של מלקולם). ד"ר מאקסוול מציין שהמתאגרף ג'ים קורבט התאמן על מכת הג'ב השמאלית שלו במשך 10,000 פעמים מול הראי ושהשחקן והקומיקאי הסקוטי הארי לאודר הודה שהוא תרגל את הופעותיו במשך 10,000 פעמים באופן פרטי לפני שהופיע איתן בפני קהל. אז אולי בכל זאת יש משהו במספר הזה.
כלל 10,000 השעות מביא אותי לשתי תובנות. הראשונה היא שכדי להגיע לרמת מומחיות בגיל הבגרות, יש להתחיל ולהתאמן מוקדם ככל האפשר. השנייה, והמשמעותית יותר, היא שכדי שנהיה מסוגלים להשקיע במשהו 10,000 שעות מחיינו (שהם כ-416 ימים מלאים), עלינו לאהוב אותו ברמה כזו שנהנה מעצם הלמידה ומעצם התרגול ולא רק מהשגת המטרה, שהרי אחרת, כנראה שלא נחזיק מעמד אפילו את 1,000 השעות הראשונות. זה כבר גורם לי לרצות לחזור ולתרגל משהו שאני שואף להגיע אליו לרמת מומחיות. ומה איתכם? במה אתם מוכנים להשקיע 10,000 שעות מחייכם?
ספרות מומלצת
מצוינים / מלקולם גלדוול
למיטיבי לכת
פסיכו-קיברנטיקה / ד"ר מאקסוול מאלץ
