המאמר הפעם הוא המאמר הראשון שאותו אני מקדיש לסקירת ספרות, ואני לא חושב שיש ספר טוב יותר להתחיל איתו מאשר ספרו הקלאסי של ויקטור פראנקל – האדם מחפש משמעות.
ויקטור פראנקל היה נוירולוג ופסיכיאטר יהודי שחי בין השנים 1905 ל-1997, וספרו 'האדם מחפש משמעות' שפורסם בשנת 1946 הפך עם השנים לקלאסיקה ולספר שמצוטט רבות בתחומים שונים.
מטרה בעתיד כיצירת משמעות
בחלקו הראשון של הספר מתאר ויקטור את קורותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהוא מדגיש לכל אורכו של הספר, כי הדבר שגרם לו לשרוד את תלאות המחנה ולהישאר בחיים, היה רצונו העז לכתוב מחדש כתב יד שאבד לו, לפני שהוכנס למחנה הריכוז. במילים אחרות, לויקטור פראנקל הייתה מטרה. משהו שהוא מצפה לו בעתיד. 'אדם לא יכול להתקיים, אם אין הוא צופה אל העתיד', כדבריו. ויקטור מציין שישנו קשר הדוק בין מצב רוחו של האדם, אומץ ליבו ותקוותו לבין מידת החסינות של גופו. 'אסיר שאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית. הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש'.
כראיה, מציין ויקטור כיצד שיעור התמותה בשבוע שבין חג המולד לראש השנה הנוצרית גדל משמעותית כשהטענה שלו היא שזה קרה כיוון שרב האסירים השתעשעו במחשבה שהם ישוחררו לביתם בחג המולד. משתקווה זו נגוזה, רפתה רוחם והשפיעה עליהם פיזית עד למותם. במקרה אחר הוא מספר על שני אסירים ששקלו להתאבד. חבריהם למחנה הראו להם שלכל אחד מהם ישנה מטרה – לאחד, בן שמחכה לו ולשני, הצורך בכתיבה שכן הוא היה מדען שלא סיים לכתוב את ספריו ושאף אחד אחר לא יכול היה לעשות זאת במקומו. באמצעות הצבת מטרה בעתיד, באמצעות נתינת משמעות לחייהם, נמנעה התאבדותם של שני האסירים.
הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל לעומת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד
בחלקו השני של הספר מתאר ויקטור את גישת הלוגותרפיה אותה ייסד – גישה פסיכותרפית למציאת משמעות החיים. ויקטור מציין שתורת הלוגותרפיה שלו נבדלת מהפסיכואנליזה של פרויד בכך שהיא רואה את האדם כיצור שעיקר שאיפתו היא להגשים פשר ולממש ערכים ולא רק לספק יצרים ודחפים. וכאשר אין פשר, כאשר אין משמעות, יש רק שעמום. "ריק קיומי" כהגדרתו. מטאפורית, עפ"י ויקטור, מטרת הלוגותרפיה היא לא להיות כצייר אלא כאופטומטריסט, כלומר לא להראות לנו תמונה כפי שהיא נראית בעיניו של הצייר אלא לנסות ולאפשר לנו לראות את העולם כפי שהוא באמת.
פסימיות לעומת אופטימיות
בספר דן ויקטור בהבדל שבין אדם פסימי לאדם אופטימי. עפ"י ויקטור, אדם פסימי הוא אדם שתולש בכל יום דף מלוח השנה שלו ומתעצב כאשר הוא רואה את הלוח נהייה יותר ויותר דק עם כל יום שעובר. אדם אופטימי לעומת זאת, תולש בכל יום דף מלוח השנה שלו ועורם אותם מחדש בערמה אחרת, כשהוא מתבונן בגאווה ב'ממשויות', בדברים שהוא עשה וחווה.
ומה באשר למהות החיים? ויקטור מציין שזה כמו לשאול שחקן שח מט מהו המהלך הטוב ביותר. התשובה תלויה כמובן בסיטואציה – בצורה שבה הכלים מונחים על הלוח ברגע נתון ולכן מהות החיים היא אינה משהו גורף אלא שונה מאדם לאדם ותלויה בהקשר מסוים ובנסיבות חייו של האדם. מה גם שמהות החיים יכולה להשתנות אצל אותו אדם בנקודות זמן שונות בחייו.
אם יש משפט אחד בספרו של ויקטור שהוא המוכּר והמצוטט ביותר, זה המשפט של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (עם כל האירוניה שבדבר) – "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". בכל פעם שאתם נתקלים בקושי, פשוט תשאלו את עצמכם למה אתם עושים את מה שאתם עושים. למה בחרתם לעסוק במקצוע מסוים, למה בחרתם להיות במערכת יחסים עם אדם מסוים וכו'. כאשר ה'למה' הוא מספיק חזק ומספיק משמעותי, תוכלו להתגבר כמעט על כל מכשול. ואם עדיין אין לכם 'למה' מספיק משמעותי, זה הזמן לחפש אותו.
ספרות מומלצת
האדם מחפש משמעות / ויקטור פראנקל
